האם תהיינה התפרעויות ביום הנכבה אם לאו? האם תפרוץ בעקבותיהן אינתיפאדה שלישית, שתהיה אפקטיבית בניגוד לקודמותיה ותצליח להביא להקמת מדינה פלשתינאית בכוח הזרוע וזעקות ההמונים?

השאלה פשוט איננה רלבנטית. בעצם העובדה שיום הנכבה נמצא בכותרות, הנרטיב הפלשתינאי גבר על זה הציוני.

עוד קרב הוכרע, בדרך להקמתה של מדינה פלשתינאית, וזאת מבלי שהפלשתינאים הכירו בזכותו של העם היהודי להקים מדינה במולדתו ההיסטורית. עם התנ"ך שוקל ויתור על ארץ התנ"ך, לטובת עם, שלא סגור עדיין, אם הוא מצאצאי הכנענים, הפלישתים או הערבים.

אל-בירוה הוא כפר ערבי נטוש, ששכן בין קיבוץ יסעור למושב אחיהוד בגליל התחתון. על פי תוכנית החלוקה, הכפר היה אמור להיכלל בשטחי המדינה הערבית. בסיומה של מלחמת העצמאות, תושבי הכפר, שהפכו לפליטים בתוך ישראל ומחוצה לה, לא הורשו לחזור אליו.

בשנת 1949 הכפר נהרס, והפך לעיי חורבות. על אדמות הכפר הוקמו שני הישובים הישראלים. תושבי הכפר וצאצאיהם מאמינים, בהסתמך על החלטת האו"ם מספר 194, בזכותם לחזור לכפר ולעבד את אדמותיהם. בכל שנה ביום הנכבה, מבקרים התושבים את השרידים ומנחילים את מורשת הכפר לדור הצעיר. זו המציאות. הזיכרון לא נמחה. גם התקווה לשוב. אפילו היום.

כתוצאה מקרבות מלחמת העצמאות, כעשרים אלף ערבים מצאו עצמם, במצב של עקורים, פליטים במולדתם, כשהם חיים בתחומו של יישוב ערבי אחר בתחומי הקו הירוק. היום הם מונים כשלוש מאות אלף איש! בישראל יש כ- 450 כפרים נטושים שעל חלקם הגדול שוכנים כעת קיבוצים, מושבים ויישובים קהילתיים ועל האחרים שוכנות שכונות עירוניות כמו רמת אביב, אבן גבירול, תל גיבורים ועוד.

הנַכְּבַּה היא מרכיב מרכזי בחיי ערביי ישראל, המקיימים פעילות ענפה סביב המקומות הנטושים, הכוללת תיעוד, ביקור, שיקום, שיפוץ ודרישה לשיבה.

ביום העצמאות האחרון, לדוגמא, ביקרו באדמות הכפר הנטוש דאמון שבגליל מעל לעשרת אלפים ערבים שציינו את זכותם לשוב לאדמותיו.

זיכרון הוא דבר לגיטימי, אך שיבה למקומות שאבדו ואינם - מפרה את האיזון.

ישראל והערבים צריכים לומר כן לזיכרון אך לא לשיבה. כן להכרה באירועי העבר – של שני הצדדים. הנרטיב הערבי מדבר על אוכלוסיית ילידים פלסטינית (Natives ) אך שוכח שזו כללה גם יהודים שישבו בפקיעין, בליפתא ובחברון, וגם בעזה, שם נותר על תלו בית כנסת יהודי.

אף אחד לא יכול למנוע מאנשים לזכור – אך כדאי שהזיכרון יהיה מדויק: עוד בימי המנדט, הערבים טענו שהיהודי הוא פולש זר, והתנגדו לגלי ההגירה היהודיים ולנוכחות היהודית בפלשתינה למרות שזו שיפרה את מצבם הכלכלי. מאידך, הם הציפו את הארץ בגלי הגירה מוסלמיים גדולים מכל ארצות האיזור, ודי אם נתבונן בשמות המשפחה שלהם המסגירים את מוצאם: מצארווה, מסרי (מצריים), ימאני (תימן), אל-הינדי (הודו), חלאבי (סוריה) ומוגרבי (מרוקו).

הסיפור הערבי אינו מאוזן, מכיוון שאינו מזכיר כיצד ברחו היהודים משכם, מחברון ומעזה שם דרו מאות בשנים, בעקבות הפרעות. וכיצד קראו מנהיגי ארצות ערב לערביי פלשתינה לפנות את בתיהם לימים ספורים, כדי שהם ישמידו את היהודים, ויאפשרו להם לשוב ולרשת את כולה. סיפור שהצד השני שלו הוא אסונם של יהודי ארצות ערב שעזבו היסטוריה ותרבות בת אלפיים שנה מחשש כי ייטבחו בהמוניהם.

כאשר ההתייחסות ליישובים ישראלים כמו אשדוד, כפר סבא וקיבוץ העוגן היא התייחסות להתנחלויות, אין סיכוי לפיתרון של שתי מדינות לשני עמים. לאחרונה, שוחחתי עם אחד ממנהיגי העקורים המתגורר ביישוב שיח' דנון. כמה שנים אתה מתגורר בשיח' דנון? שאלתי. 62 שנה השיב האיש, אולם, אני מע'אבסיה (יישוב נטוש שחורבותיו נמצאות בתחומי קיבוץ נתיב השיירה) שם נולדתי. ובניך, כיצד הם תופשים את עצמם? שאלתי. גם הבנים וגם הנכדים הם מע'אבסיה, למרות שלא נולדו שם. כל יום הם חולמים על השיבה לבית, למסגד, לבית הקברות. אבל יש שם קיבוץ, השבתי. נצטופפה יחדיו, ענה. אז כמה שנים עוד תחלמו על זכות השיבה? שאלתי. לעולם לא נוותר, השיב. אם כך, עניתי, למה קשה לכם לקבל את העובדה שעם ישראל חלם לשוב לארצו, ובסך הכל, לאחר 1,700 שנה, הצליח להגשים את חלומו. אם לכם יש את הזכות לזכור, אז גם לנו מותר להגשים תקווה בת שנות אלפיים.

זיכרון המבוסס על הדדיות וסובלנות כזה המכיר בעברו של האחר ובזכותו למולדת, עשוי להצליח, אולם, זיכרון המתייחס לאחר כאל נוכרי וקולוניאליסט, ינציח את הסכסוך לנצח נצחים. זהותה של המדינה היא יהודית, וככזו כל הפרת האיזון הדמוגרפי בה על ידי קליטת פליטים, או יישובם של העקורים בתוככי יישובים יהודיים קיימים, אסור שתעמוד על הפרק לעולם.